מזמן לא כתבתי כאן אבל פתאום הרגשתי שאני רוצה להציף משהו שכמו שתראו הוא בול על התפר בין המקצועי לאישי, על הספקטרום בין מצויינות בעבודה ובין שחיקה מתמשכת.
ביום חמישי בצהרים נסעתי לפגישה ותוך כדי נהיגה קיבלתי טלפון, על הקו שותף עיסקי שהוא גם חבר בעשור האחרון. באותו הבוקר היתה לו פגישת זום עם לקוח משותף והוא רצה לעדכן אותי בפרטים. היתה שיחה מעולה, דיברנו גם אסטרטגיה וגם טקטיקה, גם על הזדמנות עיסקית גדולה קרובה וגם על הזדמנות עיסקית גדולה בטווח טיפה יותר רחוק וכשהוא אמר שהוא רוצה גם הערכת מחיר עבור כמה רכיבים הזכרתי לו מי הגורם המתאים לעזור לנו בחלק הזה.
תוך כדי השיחה שלנו החבר לא היסס והעלה לועידה את אותו גורם נוסף, סיפרנו לו את הסיפור והוא היה שמח כבר להתחיל לזרוק מחירים לאויר והזכיר לנו מה הדרך הנכונה בירוקרטית לקבל הצעות מחיר רשמיות ואז עברנו קצת לרכילות וכשחלק מהבדיחות הפכו להיות בדיחות פחות מנומסות אותו חבר נזכר להגיד שבעצם כל הזמן הזה הבת שלו איתו ברכב כי הוא בחופש והם מבלים ביחד.
הסיפור הזה לא היה עד כדי כך חריג בעיני אם לא הייתי מקבל את השיחה הזו בזמן שאני מקשיב לפרק הזה של "חיות כיס" על ההתפטרות השקטה.
אז אף אחד לא מתפטר כמובן במסגרת ההתפטרות השקטה, זה רק כינוי טרנדי אבל העובדה שכל כך הרבה אנשים מסביב לעולם נלחמים על איזון בין עבודה לחיים הפרטיים ואילו החבר שלי מתקשר אלי לשיחת עבודה לא דחופה אחרי שהוא כבר אחרי פגישה לא דחופה וכל זה ביום חופש הראתה לי כמה הגיון בריא יש בתוך מה שמכונה ההתפטרות השקטה, כמה זה לא סביר שמנהל ישלח לנו ווטסאפ עם שאלה לא מהותית בשבע וחצי בבוקר, כמה זה לא סביר שמישהו יתקשר אלינו ביום שישי רק בשביל לשאול משהו בירוקרטי שיכול לחכות ליום ראשון.
אני מקבל את זה שלפעמים יש משהו דחוף או לפחות משהו שנראה למישהו דחוף. כשאתר של לקוח שלי מוצף מים באמצע הלילה זה חלק מהגדרת התפקיד שלי לנסות לעזור לו לחזור לפעילות כמה שיותר מהר. כשטכנאי נמצא אצל לקוח שלי בחדר השרתים ונתקע עם משהו בגלל שאני לא עשיתי את העבודה שלי מספיק טוב בהכנה לפעילות הזו, אני מקבל את זה שאני צריך לעלות לשיחה ולנסות לסייע גם אם אני בדיוק על ראש האלפים האוסטרים בחופשה משפחתית.
אל תבינו לא נכון. בניגוד לאחד המרואיינים בפרק, אני כן למשל מקבל את זה שאם מישהו מצטרף לסטארט-אפ בשלבים המוקדמים הוא לוקח על עצמו ויתורים מאד גדולים בתחום החיים הפרטיים כי "ככה זה בסטארט-אפ" כי הרבה פעמים זה אכן ככה וזה חוזה בלתי כתוב לכל מי שמצטרף, בדיוק כמו שאכן לא כתוב בחוזה שלי שאם לקוח מתקשר עם תקלה בשתים בלילה אבל אני כן מנסה לעזור לקדם את פתרון התקלה, זה חלק מוכר בסוג העבודה שלי.
אני כן רוצה להיות מצויין בעבודה שלי וכן חושב שעל מנת להיות מצויין, לא רק טוב, צריך לעשות גם מעל ומעבר לדרישות התפקיד, באותו הזמן אני גם חושב שיש וצריכה להיות הבדלה בין המקרים האלו בו צריך לעשות מעל ומעבר לדרישות התפקיד ובין מקומות בהם קיימת הדרישה הלא הגיונית לעבודה מסביב לשעון על חשבון החיים הפרטיים. רובנו לא עוסקים בענייני חיים ומוות, לא קרדיולוגים, לא טייסים, לא כבאים, רוב העבודה של רובנו יכולה לחכות שנחזור מזלצבורג.
זהו, התאוורתי, אפשר לחזור לשקט לעוד כמה חודשים.
אם אנחנו כבר מדברים אז אנחנו משתתפים בכנס ההשקה של הריג'ן המקומי של גוגל ונשמח אם תירשמו ותבואו לבקר אותנו בדוכן, אולי יהיו מתנות שוות 😊
___עריכה___
חשבתי שנגמר לי מה להגיד בנושא אתמול אבל בעקבות דיון בקבוצת הווטסאפ של החברים מהעבודה אתמול אחרי ששלחתי להם לינק לפוסט הזה, עלה הנושא של תרבות ושינוי תרבות.
תיראו למשל את השרשור הזה בטוויטר שמדבר על "משחקי השף ", על התרבות הרעילה במטבחים ונוגע גם בכמה קל לפספס אנשים טובים בראיונות עבודה בגלל הפער המובנה בין השקפת העולם של מנהלת ותיקה ומועמד צעיר וחסר נסיון.
האם החיים במטבח של מסעדה חייבים להיות אגרסיביים, קשים, מהירים, שוחקים? האם זה תמיד היה ככה ותמיד יהיה ככה ואין דרך לשנות את זה? אי אפשר להחזיק מסעדה מצליחה ומוצלחת בלי לשחוק לחלוטין את הצוות?
אני מבין שוב שאם אתה השף\בעלים ואתה רוצה להצליח אז אתה לוקח על עצמך את ההחלטה לפיה "שווה" להקריב את החיים הפרטיים או חיי המשפחה לטובת ההצלחה של המסעדה אבל הרי הצוות במסעדה לא עומד להתעשר או להתפרסם ביחד עם השף, בכל אופן רובו לא, אין דרך לתת להם לעשות את העבודה שלם בצורה מכובדת תמורת שכר הוגן ולשמור על החיים האישיים שלהם תוך כדי?
זה שוב קצת שונה בעיני מסטארט-אפ שבו בשלבים המוקדמים כל העובדים כולם חיים תחת איזו הבטחה לפוטנציאל התעשרות בעצמם.
כמו תמיד אשמח לשמוע מה דעתכם,
בברכת מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון!
שלכם,
ניר מליק
ניר מליק 