זה לא פוסט שגרתי כי שום דבר לא היה שגרתי בשבועות האחרונים.

ביום שישי שלפני המלחמה הייתי במשמרת התנדבות רגילה של מג"ב וזה הדבר ה"רגיל" האחרון שעשיתי ובעצם יצא שמיום "לפני המלחמה" ועד עכשיו אני בסבבים של סיור מג"ב או שמירה אזרחית על הישוב או מפגשים על תוכנית הגנת הישוב או חלוקת כובעי זיהוי לחולית כיתת הכוננות או מטווח או עוד אלף דברים שקשורים לביטחון ואני בכלל גר במושב מנומנם במרכז הארץ אני לא יכול לדמיין בכלל איך נראים החיים של מי שגר במקומות מסוכנים על אמת.
כמו כולם כנראה, הייתי צריך לעשות את כל זה ביחד עם המשפחה, העבודה, החדשות, הרגשות. מאד מורכב, מתיש.

בשבת בבוקר אחד השכנים התחיל לצעוק בקבוצת הווטסאפ שאנחנו חייבים לצאת לשמור על המושב ושאנחנו בכלל לא מבינים מה הולך בדרום. זה לקח רגע להבין שהוא רציני ותוך שהוא צועק כבר הווטסאפים והטוויטר התמלאו עדויות וכולנו קפצנו. אנשים זרמו מכל עבר, שכנים שהיה לי ברור שיבואו ושכנים שהייתי בהלם שבאו, יצאו לעמוד בשער, לסייר בשדות, בין הבתים, להקים חסימה בצירים האחוריים ותצפיות בנקודות קריטיות. גם אני הייתי איתם, טסתי מהבית לנקודת מג"ב בישוב, חתמתי על נשק ארוך וחברתי לשכנים שלי בשער. חברים אחרים להתנדבות במג"ב יצאו לסיורים באיזור וכשחזרו דיווחו שאנחנו הישוב הראשון להגיב, היחידים שהרימו אופרציה כזו. כבוד וגאווה לקהילה בה אני חי!

כתבתי בעבר הרבה על קהילה, כאן וכאן וכאן למשל גם כתבתי על קהילה וגם חלקתי מתכון ללימון כבוש וכאן גם כתבתי על קהילה וגם קראתי לכם להתנדב למג"ב כמוני וזה הפך רלוונטי מתמיד לצערנו בימים אלו. קשה להמעיט בחשיבותה של קהילה אבל לא תמיד רואים באופן מובהק איפה היא חזקה ואיפה לא. חברה מהמושב היתה בחו"ל ונתקעה שם כי לא היו טיסות הביתה. לקח לה כמה ימים לחזור, עם בעלה והילדים, דרך יוון, באמצע הלילה בטיסה לא מתוכננת אחרי שפגשו שם גם הפגנות לא נעימות של תמיכה בפלסטינים, היא אומרת לי עם דמעות בעיניים שרק כשהגיעו ממש לשער המושב וראו את החברים שלנו שם בשער, הצליחו לראשונה לנשום.

אז השיעור הראשון שאפשר וכדאי לקחת כאן הוא קהילה, לוקח הרבה זמן ועבודה סזיפית לבנות קהילה. אני מעורב גם בקהילת משתמשי נוטניקס בארץ ולוקח על עצמי לחזק את הקהילה הזו. אין תחליף לכוחה של קהילה, אנשים שאיכפת להם, שיתנדבו לתרום ללא כל ציפיה לקבל בחזרה, נכון בשגרה ונכון בחירום, נכון סתם בעיצה בזמן ונכון בממש התגייסות להסעות וחילוץ פיזי וביניהם תרומה כספית, תרומת עוגות וכל מיני דברים אחרים שמרכיבים את החיים.

כבר מעל שבוע הקובץ הזה פתוח כי זה הכיוון שתכננתי ללכת אליו, כמו שראיתם למעלה, "השיעור הראשון" כי חשבתי שהאירוע הגדול הזה שמתרחש עלינו יכול ללמד אותנו גם פרקים בשגרת IT ככה שאני יכול קצת לפרוק מה שרץ לי בראש ובלב מצד אחד ואולי נלמד ביחד כמה לקחים חשובים מצד שני. אבל איך אפשר? איך אפשר להתנהג כאילו הכל רגיל? מה זו בכלל "שגרת מלחמה"? היום קיבלנו אימייל פנימי בעבודה עם סקר על הכנס הבא שלנו בלאס-וגאס, מה סביר פה? מי מתכנן דברים כאלו בימינו יש לנו אחים שלא יודעים איפה ישנו הלילה ואחיות שעולות על הטנק שלהן ונכנסות באש לעזה? אז כל מה שיצא לי באמת זה שיר של ד"ר סוס אז קבלו את "מאג על הגג" בתקווה שמתישהו החיים הרגילים שלנו יחזרו.

יש מאג על הגג
ופצמֵר במקרר
גם אקדח במיטה
למרות כל אלו לא ישנתי שבועיים
ומלחיץ לי נורא

הילד על הראש
חזרה הילדה מההסעה
מחבק את שניהם ומסתיר הדמעה

שמרתי בלילה
היה ממש משעמם
למרות שבדרום העסק התחמם

היכונו לפלישה אמר מפקד הכיתה
חלקנו עוגה עם השכנים
הם שמחו נורא

הילד שלהם בצבא
וגם הבנים של ההם משמאל
ועל החבר מבארי פחדתי לשאול

וזה כיף שבטוח לכם
שם בפורטוגל וניו-גרז'י
אצלנו נכנסים עכשיו קרקעית
עד פילדלפי

אבל יצאנו משם
למה לחזור
כמה עוד חרא נאכל ומרור

אתמול החזרנו אחת
חטופה, תצפיתנית, אחת מישלנו
אז מה זה אומר
שעוד נינצל פה כולנו?